כשאנחנו מדליקים גז בכיריים, איך זה שלא ניצת גם הגז בצינורות ובבלונים? אנא תשובתך לפני שאערוך ניסויים בבית שיסבכו אותי עם אשתי. תדהר
תדהר היקר,
הדבר שנמצא בבלוני הגז שלך, המכונה גז פחמימני מעובה (גפ"מ, בקיצור), הוא בכלל לא גז. השם עצמו מכיל סתירה, כי כשמעבים גז הוא חדל מלהיות גז והופך לנוזל. מדובר בתערובת דליקה של פחמימנים, בעיקר בוטאן ופרופאן, שהופכת, תחת לחץ פיזי מתון, לנוזל. לפחמימנים אין ריח, ומטעמי בטיחות מוסיפים לתערובת כמויות זעירות של אתיל מרקפטאן, בן דודם של הכימיקלים שמעניקים לבואש את ניחוחו המשכר.
 | |||
| איך זה שהאש בכיריים לא מתפשטת לצינורות? | צילום: shutterstock | ||
כשאתה פותח את ברז הגז שבכיריים אתה נותן ללחץ מוצא. חלק מהגפ"מ מתנדף ונדחף דרך הצינור אל חלל המטבח, ושם הוא פוגש חבר יקר - החמצן. בטמפרטורת החדר, הגז הפחמימני (בשלב הזה הוא כבר לא מעובה) והחמצן מתערבבים זה בזה בלי לעשות עניין, אבל כשאתה מדליק את הניצוץ אתה מספק להם חום. כימאים קוראים לזה "אנרגיית שפעול".
אנרגיית השפעול מאפשרת לפחמימנים לחבור אל החמצן תוך שהם מנתקים את הקשרים הכימיים הפנימיים שלהם לטובת קשרים חדשים. לתגובה שלושה תוצרים מובהקים: דו־תחמוצת הפחמן, מים וחום. מספיק חום כדי לאפשר לעוד גז להתחמצן ולשחרר חום נוסף, וחוזר חלילה. זו תגובת שרשרת, והיא נמשכת כל זמן שיש פחמימנים, חמצן וחום.
הלהבה שאתה רואה בכיריים היא גז מלוהט. מעליה אין מספיק פחמימנים בשביל התגובה, כי כולם כבר התחמצנו, ומתחתיה אין מספיק חמצן. בצינורות ובבלונים עצמם חסר גם החמצן וגם החום, ולכן, למרות שבהוליווד לפעמים מראים אחרת, הם לא מתפוצצים.
