ניסויים פסיכולוגיים במקדונלד'ס – על הניסוי המצמרר של מילגרם / רן לוי

פרק זה מביא את סיפורם של כמה מהניסויים הדרמטיים והמשפיעים ביותר של מדע הפסיכולוגיה. חשבתם שפסיכולוגים טובים רק בלהקשיב? תחשבו שוב. כשזה מגיע לניסוי מעבדה, חלק מהפסיכולוגים ידעו גם לבצע

ניסוי מילגרם. הנבחן יושב בחדר נפרד ומנסה לתת מכות חשמל לנבחן שתול בתוך החדר על אף זעקותיו

כשזה מגיע לפסיכולוגיה, 'ניסוי' אינה המילה הראשונה שקופצת לנו לראש. פסיכולוגיה, בסופו של דבר, אינה 'מדע מדויק'. הפסיכולוג אינו יכול לפתוח את הגולגולת ולבחון את גלגלי השיניים שמסתובבים בפנים- הוא יכול רק להתבונן, להקשיב, לשאול שאלות, להסיק מסקנות ולקחת כסף.

ההנחה הזו, שפסיכולוגיה אינה מדע ניסויי, הייתה נפוצה בין הפילוסופים היוונים הקדומים. אריסטו וחבריו האמינו שפסיכולוגיה היא חלק מהפילוסופיה. על חוקר הנפש להתהלך הלוך ושוב בחצר האקדמיה כשמבט חמור סבר על פניו, לחשוב מחשבות עמוקות על החיים וטבע האדם ומתוך ההתבוננות הפנימית הזו להסיק מסקנות על הנפש. רק בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים לימדו אותנו פסיכולוגיים מעשיים כמו איוואן פאבלוב (ההוא מניסוי הכלבים המפורסם) וג'ון ווטסון שניתן לבחון את הנפש גם בתנאי המעבדה.
אך כאן עולה שאלה מעניינת. ניסויים בתנאי מעבדה זה טוב ויפה, אבל האם ניתן להשליך מהם גם על העולם האמיתי? התשובה היא כן, והנה דוגמא מצויינת לכך.

בתשיעי באפריל, 2004, צלצל הטלפון בסניף מקדונלד'ס בעיירה מאונט וושינגטון, קאנטקי. דונה סומרס, סגנית מנהלת הסניף, הייתה במשמרת. על הקו היה אדם שהזדהה כשוטר. איתו על הקו השני, אמר השוטר, נמצאת מנהלת הסניף והם מטפלים בעניין פלילי חשוב: אחת העובדות, צעירה בשם לואיז, נחשדת כי גנבה ארנק מאחד הלקוחות.

השוטר נתן לדונה תיאור מדויק של לואיז, ולא היה ספק כי היא החשודה בגניבה. בקול תקיף ובוטח הוא הורה לדונה לכלוא את לואיז במשרד הסניף עד שיגיעו כוחות המשטרה המקומיים לעצור אותה. דונה עשתה כן, ואז פקד עליה השוטר להפשיט את לואיז ולבצע חיפוש בבגדיה כדי לאתר את הארנק הגנוב. לואיז מחאתה בתוקף וטענה שאין לה מושג במה מדובר, אבל דונה החליטה לציית להוראותיו של השוטר. היא הכריחה את לואיז להתפשט ולקחה את בגדיה.

הדקות חלפו ורכבי המשטרה טרם עצרו מול הסניף, אך השוטר בטלפון הבטיח לדונה שהם בדרכם. סגנית המנהלת הסבירה לו שהיא מוכרחה לטפל בלקוחות, והשוטר הסכים שארוסה של דונה- בחור בשם וולטר ניקס- ישמור על החשודה. וולטר נטל את השפורפרת מדונה ונותר בחדר הסגור עם לואיז.

כאן כבר החלו העניינים לצאת משליטה. השוטר הורה לוולטר להכריח את לואיז לרקוד בעירום מולו, ווולטר שיתף פעולה ברצון. לואיז הייתה מפוחדת עד אימה, בוכה ורועדת לסירוגין. בהמשך הכריח אותה וולטר, בהוראות השוטר, לשבת על ברכיו ולנשק אותו- ולבסוף גם לבצע בו מין אוראלי. כל אותו הזמן הייתה דונה מחוץ למשרד וטיפלה בלקוחות, כך שלא הייתה מודעת למתרחש מאחורי הדלת הסגורה.

כעבור כשלוש שעות הזדמן עובד נוסף של הסניף אל המקום, ודונה ביקשה ממנו שיעזור לה ולארוסה בפיקוח על העצורה. העובד סירב לשתף פעולה- כל העניין נשמע לו מופרך לחלוטין. סניף המשטרה המקומי נמצא במרחק של מאות מטרים ספורים מהם- איך יכול להיות שלוקח לשוטרים שעות להגיע למקום?

לפתע נדלקו במוחה של דונה נוריות אזהרה מהבהבות. סוף סוף החליטה להתקשר אל מנהלת הסניף- כשזכור הייתה אמורה להיות על הקו השני בשיחה עם השוטר- ולקבל ממנה הנחיות נוספות. אבל זו לא היתה בשום שיחה: היא ישנה שנת ישרים בכל שלוש השעות האחרונות. דונה הבינה שמישהו עבד עליה. היא הרימה את השפורפרת לדבר עם 'השוטר'- אבל הוא ניתק מייד. כעת כבר הייתה דונה בהיסטריה מוחלטת. היא התקשרה למשטרה- המשטרה האמיתית, הפעם- ומיהרה לשחרר את לואיז המפוחדת ולהחזיר לה את בגדיה. השוטרים הגיעו למקום, עצרו את וולטר ניקס וגבו עדות מכל המעורבים.

במסגרת החקירה נתברר כי המתיחה הטלפונית האכזרית היא אחת מתוך עשרות מתיחות זהות שנעשו בעשר השנים האחרונות. במקרים רבים הייתה התוצאה דומה: האחראים במשמרת הפשיטו והתעללו בעובדים ה'חשודים' כביכול, לפי הוראות טלפוניות בלבד. האם יש משהו לא בסדר בתהליך קבלת העובדים של מקדונלד'ס, או שאולי אנחנו רואים כאן רק את קצהו הבוהק של קרחון גדול הרבה יותר?

זאת הייתה שאלה שהטרידה גם את סטנלי מילגרם, פסיכולוג שעבד באוניברסיטת ייל שבארצות הברית בשנת 1961. אצלו התעוררה השאלה הזו בעקבות פתיחת משפטו של אדולף אייכמן, כאן בישראל. אייכמן טען שהוא בסך הכל היה בורג קטן במערכת הנאצית ושאין לו אחריות גדולה מהאחרים לגבי השמדת מאות אלפי יהודים. מילגרם ביקש לבחון את העניין הזה: האם יכול להיות שאנשים נורמטיביים ורגילים לחלוטין יבצעו מעשים אכזריים ומנוגדים למצפונם- רק מכיוון שמישהו אחר אומר להם שזה מה שעליהם לעשות?

הניסוי שתיכנן מילגרם לצורך העניין היה מצמרר באופן יוצא דופן. הוא הזמין כמה עשרות נבדקים, אנשים רגילים לחלוטין, להשתתף בניסוי בתחום הלמידה. הנבדק הגיע אל מרתפי האוניברסיטה, ושם פגש שני אנשים נוספים. אחד היה נבדק נוסף כמוהו- שלמעשה היה שחקן שתול של מילגרם- והשני היה פסיכולוג בחלוק מעבדה בוהק ולוח כתיבה רשמי.

הפסיכולוג הסביר לנבדק ולשחקן השתול את מהלך הניסוי: המטרה הייתה לבחון את התאוריה לפיה בני אדם לומדים טוב יותר תחת השפעת כאב. אחד מהם היה 'המורה' והשני 'התלמיד'. המורה היה צריך ללמד את התלמיד לשנן זוגות של מילים, ואם התלמיד נכשל בבחינה- לתת לו שוק חשמלי. עוצמתו של ההלם החשמלי הלכה והתגברה ככל שהמשיך התלמיד להכשל בבחינה. כדי שיבינו במה מדובר, קיבלו הנבדקים הדגמה- הלם חשמלי קטן שיבהיר להם שאכן מדובר בכאב מוחשי ואמיתי. החוגה שקבעה את עוצמת ההלם החשמלי הייתה על חמש עשרה וולט, העוצמה הנמוכה ביותר. בקצה השני של הסקאלה בחוגה, 450 וולט, היה שלט מאיר עיניים ובו כתוב בברור: "סכנה, מכת חשמל חמורה!".

לאחר מכן נערכה הגרלה (מזויפת שתוצאותיה היו ידועות מראש) שבה זכה הנבדק תמיד להיות המורה. התלמיד עבר אל החדר השני, נסתר מעיניו של המורה, ונקשר לאלקטרודות. הניסוי החל. הנבדק, בתפקיד המורה, החל מקריא באוזני התלמיד זוגות מילים, ואז בוחן אותו עליהן. התלמיד טעה- והמורה לחץ על הכפתור. זעקת כאב נשמעה מהחדר הסמוך.

בשלב זה מרבית הנבדקים זזו בכסאותיהם בחוסר נוחות ושאלו את התלמיד אם הוא בסדר. הם לא ידעו זאת, אבל הזעקות היו מוקלטות מראש. התלמיד השיב שהוא בסדר, ורק כואב לו קצת. הניסוי המשיך.

בטעויות הבאות עוצמת ההלם החשמלי עלתה למאה וחמישים וולט. זעקותיו של התלמיד עם כל חישמול היו מקפיאות דם, והוא ביקש להפסיק את הניסוי. כאן מתערב הפסיכולוג שכיכול מנהל את העניינים- 'אסור לך להפסיק," הוא מסביר לנבדק, "זה ניסוי חשוב מאוד, ומכות החשמל אינן מזיקות כלל. תמשיך, בבקשה.'

רוב הנבדקים ניסו להתווכח ולהתעקש- אך מנהל הניסוי התעקש. לא, אסור להפסיק כעת- הזמן יקר כאן, ואין צורך לדאוג. מעטים בלבד התעקשו בשלב זה להפסיק את הניסוי. רובם המכריע של הנבדקים המשיכו, למרות שהיה ברור לחלוטין שהתלמיד בחדר השני סובל כאבים עזים. כשהחוגה נמצאת על 350 וולט, התלמיד השמיע צווחה מקפיאת דם ומשתתק. הפסיכולוג מורה לנבדק להתעלם מכך ולהמשיך בניסוי.

רובם של הנבדקים היו כעת במצב של מצוקה רגשית אמיתית. חלקם בכו, חלקם צחקו ללא שליטה. אחרים כעסו, הזיעו- אבל לא הפסיקו את הניסוי. בסיכומו של דבר עשרים ושישה נבדקים מתוך ארבעים- שישים וחמישה אחוזים מסך כל הנבדקים- מעניקים לתלמיד את עוצמת החישמול המקסימלית, 450 וולט.
מילגרם ביצע גרסאות נוספות של הניסוי שלו. כאשר הנחה מילגרם שהנבדקים לא יהיו אלה שלוחצים על כפתור החישמול בעצמם, אלא רק ינחו משתתף אחר בניסוי מתי ללחוץ עליו- שיעורי הציות זינקו לשלושים ושבעה נבדקים מתוך ארבעים.

מה משמעותו של הניסוי שביצע מילגרם, ומה ניתן ללמוד ממנו? אי אפשר, כמובן, להניח שאייכמן דיבר אמת כשטען שבסך הכל מילא פקודות: יכול מאוד שזה היה בסך הכל תירוץ כדי לנסות ולהתחמק מעונש המוות. אבל בה בעת ברור שבני האדם מוכנים להתכופף בפני סמכות, או בפני מה שנדמה בעיניהם כסמכות- גם אם מדובר בסך הכל בחלוק לבן או מעיל צבאי, או אפילו קול תקיף דרך שפורפרת הטלפון במקרה של דונה ממקדונלד'ס. מילגרם חשב שהסיבה לכך היא שהנבדק חש שהוא רק כלי למימוש רצונו של אדם אחר, ולכן תחושת האחריות האישית שלו נדחקת לפינה. פסיכולוגים אחרים נתנו הסברים נוספים כגון כניעה ללחצים של הירארכיה קבוצתית, או כניעה בפני מי שנראה כמומחה בתחומו.

הניסוי הזה עורר סערה אדירה בעולם הפסיכולוגיה וגם מחוצה לו, בקרב היהודים ניצולי השואה. אם מילגרם צודק, אזי קיימת האפשרות שאייכמן, מנגלה וחבריהם אינם מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית. טרבלינקה ואוושוויץ יכולות היו להתקיים, בנסיבות אחרות, בניו-יורק או בלוס אנג'לס. במילותיו של מילגרם עצמו:
"אנשים רגילים, כאלה שפשוט עושים את עבודתם ללא שום עויינות מיוחדת מצידם, יכולים להפוך לסוכניו של רוע נוראי. זאת ועוד, גם כשההשפעות ההרסניות של עבודתם נעשות ברורות לעיני כל והם מתבקשים לבצע פעולות שנוגדות באופן בסיסי את היסודות הבסיסיים ביותר של המוסר, מספר קטן יחסית של אנשים יגייסו את כוחות הנפש הנדרשים כדי להתנגד לסמכות."

מאמר זה לקוח מתוך 'עושים היסטוריה!', פודקאסט על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.