יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

למה חרקים נמשכים לאור? / בלדד השוחי


רמז: הם לא. בלדד השוחי מסביר את מקורות האגדה האורבנית, וגם מה בכל זאת נצלים הברחשים על מנורות ההלוגן שלנו

 
 
 
למה חרקים נמשכים לאור?

הלן בום
 
 פרסום 
הלן היקרה,

זו שאלה קצת כללית.

משפחת החרקים ענפה ומגוונת במיוחד, ולא כל החרקים נמשכים לאור. תיקנים, למשל, נוטים להתרחק ממקומות מוארים - ובהתחשב בתגובה הרגילה של בני-אדם אליהם בלדד לא מאשים אותם. ובכל-זאת, נדמה שחלקם דווקא נמשכים לאור כמו... פרפר לאש.
 

ניווט לאור הירח

הסבר שנפוץ באנציקלופדיות, באוניברסיטאות, ואפילו בפורום שאני מנהל, הוא שחרקים נעזרים בירח כדי לנווט. הם משתדלים לעוף בזווית קבועה לירח כי הירח מספיק רחוק מהם בשביל לשמור על זווית כזו (פחות-או-יותר) גם כשהם זזים (מאותה סיבה לפעמים נדמה שהירח עוקב אחרינו).

כשאת מדליקה אור בסלון, חרקים בסביבה חושבים שזה הירח ומנסים לעוף בזווית קבועה אליו; אבל השיטה הזו לא עובדת עם מקורות אור קרובים. כדי לשמור על זווית קבועה למקור האור החרק נאלץ לעוף בסיבוב, ובסופו-של-דבר יוצא שהוא טס במסלול לולייני (ספיראלי) עד להתנגשות הבלתי-נמנעת עם מנורת ההלוגן שלך והריח הנורא שמלווה אותה.

בפעם הראשונה ששמעתי את ההסבר הזה די הוקסמתי, אבל הוא לא מחזיק מעמד תחת בחינה מדוקדקת. כל הסיפור של לנווט בקו ישר קצת מעורר חשד. לרוב החרקים אין סיבה לעשות כזה דבר, ואפילו אם נניח שזה המצב, קשה להאמין שהם מסתמכים לגמרי על הירח (מה הם עושים במולד הירח, או כשיש עננים? נשארים בבית?); אבל את החור הכי גדול בהסבר הזה יכול למצוא כל ילד שלומד גיאומטריה.

אם חרק עף תוך שמירה על זווית ישרה מפנס הוא לא ינוע במסלול לולייני. המסלול ששומר על זווית אחידה הוא דווקא המסלול העגול. חרקים - לפי ההסבר מעלה - אמורים להקיף אורות מרחוק, לא להתקרב אליהם.
 

ניפגש מתחת לפנס

הפרופסור הנועז (מתוך אתר אוניברסיטת צפון קרוליינה)
 הפרופסור הנועז (מתוך אתר אוניברסיטת צפון קרוליינה)   
הסבר הגיוני יותר גורס שפעם כמה חרקים נמשכו לאור בגלל מוטציה גנטית, וכשהם התקרבו אליו הם פגשו עוד כמה חרקים עם טעם דומה, ולפני שמישהו הספיק להגיד "ג'ק רובינסון" כבר היה דור חדש של חרקים חובבי-אור.

כנראה שהיינו נשארים עם ההסבר הפרוזאי הזה אלמלא אנשים כמו פרופסור הנרי הסיאו (Hsiao).
 
פרופסור הסיאו החליט לחקור את תנועתם של העשים, אלו שנתנו לנו את הביטוי "כמו פרפר לאש". הוא תפס כמה עשים וקשר אותם בחוט עדין לסירות קל-קר קטנות שצפו על בריכה מלאכותית. או אז הדליק הפרופסור הנועז פנס באמצע באמצע הבריכה ומדד את מסלוליהם של העשים.

המסקנה היתה מדהימה. העשים לא עפים לכיוון האור. הם עפים אל-עבר משהו אחר לגמרי.
 

האפלה הגדולה ביותר

רצועת מאך
 רצועת מאך   
כשהעין קולטת מקור אור על רקע כהה, החלק הכהה שנמצא קרוב ביותר למקור האור נראה אפילו כהה יותר מהסביבה שלו. האשליה האופטית הזו נקראת "רצועת מאך" ע"ש אותו ארנסט מאך (Mach) שהלווה את שמו למהירות הקול.

הסיאו גילה שהעשים באמת לא חגים במסלול לולייני סביב הפנס - הם טסים ישר לכיוונו, ואז הם מנסים להישאר ברצועת המאך שלו.
 
רק כדי להסיר ספקות: אין לנו מושג מה עובר לעש בראש. אין לנו שום דרך לדעת במאה אחוז מה קורה שם. אבל אנו יכולים לשער, וההשערה הטובה ביותר שיש לנו היא ההשערה של פרופסור הסיאו: העשים לא נמשכים לאור, הם נמשכים לחושך!

כמו רובם המכריע של החרקים שמתאספים סביב פנסים, העש משתמש בצבעו הכהה כצבע הסוואה. באופן אינסטינקטיבי הוא עף אל-עבר האזורים הכי חשוכים בשמים - כי על רקע חשוך קשה לטורפים לראות אותו. כשהוא רואה רצועת מאך הוא מיד מתלבש עליה. וכנראה שכך הפכו פנסי הרחוב למזנון אכול-כפי -יכולתך של טורפי חרקים.

אומרים שהאפלה הגדולה ביותר נמצאת מתחת לפנס. מסתבר שזה לא כל-כך רחוק מהמציאות.

בלדד השוחי